<h1>ספר הישר לר"ת — שו"ת סימן ס"ג</h1>
<h2>דף עב.</h2>
[תשובת ר"ת לאחיו רבינו שמואל]. גם באשר שאלת בחגיגה [י"ט ע"א] ג' גממיות בנחל והקושית מה הוצרכנו לאמצעית שלמה. עד שאתה שואלני מה הוצרכו שלמה, היה לך להקשות האיך עלתה טבילה בשתי החיצונות. דהא אמרינן [גיטין ט"ז ע"א] הניצוק והקטפרס ומשקה טופח אינו חיבור לא לטומאה ולא לטהרה, וטהרה היינו עירוב מקוואות. אלא אותה שאתה שואל עליה למה הוצרכה היא הנותנת כח לעשות חיל, דקטפרס לא הוה חיבור אלא א"כ אתי ממ' סאה וממקוה טהורה. וחרדלית היינו קטפרס, דמי מקוה אין מטהרין בזוחלין, ואם מחברין בזוחלין כשבזה עשרים ובזה עשרים וחרדלית מחברתן ובלבד שלא יטבול בחרדלית גופא. ובשתי גממיות דארבעים ועשרים די, אלא שלש נקט משום עליונה ותחתונה. תדע דבסיפא דהך מתניתא [תוספתא מקואות פ"ג] קתני וחכמים אומרים אין מטבילין אלא בשל ארבעים. ומה שפירש רבינו זקננו בע"ז [ע"ב ע"א] גבי קטפרס בזה ארבעים ובזה עשרים וקטפרס מחברן לפום חורפיה לא עיין בה, דהוי ליה לפרושי בזה עשרים ובזה עשרים. ואם באנו להעמיד דבריו ולומר דברבנן פריש לא יתכן, חדא דאינה נזכרת בתלמוד ואע"פ שראויה היא למה שפרשתי לא הוה ליה לפרושי עלה אלא א"כ מזכירה, ועוד דהך מתניתא דהניצוק והקטפרס בעל כורחיך מוקמינן כר' יהודה בגיטין [ט"ז ע"א] ומדייק לה מטופח על מנת להטפיח חיבור, וניצוק נמי מפרישנא בתרי גוונא ניצוק אינו חיבור למקוה שכל עומת שבא כן ילך, אבל אם סוף המקוה להתמלאות ע"י ניצוק עד ארבעים סאה כגון רגליו של ראשון נוגעות במקוה וסופה להתמלאות הוי חיבור דכולה כר' יהודה כדאמרינן (בכל הגט) [המביא גט] תניינא. — ואשר אמרת דשני רגליו במים שיכול להחזיק היינו גוד אסיק זה ליתא דהחזק דרבנן וגוד אסיק דאורייתא להעלות מטומאה לטהרה, ואפילו להחזקה לא הוה עודיהו רגלו במים גוד אסיק אלא הכי תקון רבנן החזקה לר' יהודה... על החדשים אנו בושים אלא שאתה מגלגל עלינו אחרים. ומה ששאל ר' יוחנן מהו להטביל בראשו מחטין אפילו בפחות מרביעית שאלוהו דמשקה טופח ע"מ להטפיח והוי כאלו הוא מקוה שלם ומרודד כאן דסופו להתמלאות כדפרישית לעיל. וסוגיא דתלמודא בלישנא דמחלוקת מטומאה לטהרה, אבל במעלות דרבנן לדברי הכל השני טהור.
<h2>דף עה:</h2>
[תשובת ר"ת לאחיו רבינו שמואל]. והא דקשיא לך כיון דרב אשי אית ליה בע"ז דכיון דכי נשברו יש להם תקנה ככלי מתכות דמי גבי כלי זכוכית, מאי שנא דקאמר ביציאת השבת [ט"ז ע"ב] לעולם לכלי חרס דמי [ודקא קשיא לך לא ליטמי מגבן הואיל ונראה תוכו כברו], לוקמיה בטעמי כדאוקמיה התם תלמודא לטמויינהו מגבן מהאי טעמא. — הא ליתא דגבי טומאה ניחא ליה לאקומיה בטעמא דר"ל דאמר הואיל ותחילת ברייתו מן החול ככלי חרס דמי ולהעמיד תחילת טומאתן בנקבו והטיף לתוכן אבר וטומאת גבן מפני שנראה תוכו כברו מלאוקמינהו ככלי מתכות על ידי נשברו יש להן תקנה שאין זה גורם טומאה בכל מקום אלא לטומאה ישנה, אבל תחילת טומאה [היא מפני] שתחילת ברייתה מן החול דומה לכלי חרס שהוא מן החול. תדע דמשום קושיות טומאת גבן אוקמה בהכי ואע"ג דלא דמי, כי מה ענין כלי אדמה אע"פ שיש להם תקנה לגזור עליהן טומאה אלא אפי' כי משני הכי הואיל וכי נשברו סמיך על בריית חול ע"י התכה כמו חרס ע"י שריפת כבשונות. אבל לענין טבילת כלים חדשים כלי מתכות הניתוכות אמורין בפרשה, וזכוכית ניתוך הוא מתחילתו, ואפילו בסופו לאחר שהוא זכוכית הוא כמתכות הניתוך לאחר שהוא ברזל או נחשת או בדיל או עופרת והלכך נקט תקנת שבירתו ולא תקנת תחילתו.
